ד״ר מיקי כץ

עריכה לשונית וספרותית

 

052-2212242

 

אדם ומקום

 

מתוך ספר בכתובים על היחסים בין האדם ובין סביבת המחיה שלו

כל הזכויות שמורות לד"ר מיקי כץ

 

רבות דובר על הניכור הקיים במאה העשרים ואחת בין האדם ובין המקומות שבהם הוא מנהל את חייו. במאות הקודמות, היה אדם לרוב נולד, חי ומת באותה סביבה. רק במקרי קיצון כמו מלחמה או רעב כבד, נאלצו בני האדם לנטוש את מולדתם. על פי רוב, אם נולדת למשפחה ממעמד הביניים, תושבי עיירה בדרום ארצות-הברית, קרוב לוודאי שהיית יורש את נכסי המשפחה, אולי גם את מעמדו ואת משרתו של אבי המשפחה (בנקאי? בעל אדמות?) וממשיך לחיות באותה עיירה ולעתים אף באותו הבית שבו נולדת, עד אחרון ימיך. כך גם באנגליה, בצרפת ואף בהודו וביפן.

החל מן המאה התשע-עשרה וביחוד במהלך המאה העשרים, השתנו פני הדברים. מלחמות, מהפכות, התעצמות התעשייה, תהליך העיור המואץ, השאיפה להשכלה, כל אלה שינו את מהלך הדברים. רבים, בעיקר צעירים, עזבו את מקומות הולדתם, מי לצמיתות ומי לתקופה ארוכה, כדי ללמוד, למצוא עבודה משתלמת יותר ולעתים – כדי לחוות חוויות שונות והרפתקאות מסעירות, שאינן מצויות "מתחת לאף". הנדודים הובילו את הצעירים והצעירים פחות לערים אחרות, לארצות אחרות ולעתים אף ליבשת אחרת, המצויה בצידו השני של העולם.

מושג ה"מולדת" השתנה. רבים מצאו להם "מולדת חדשה", אך לא שכחו את ארצות מוצאם. אם היכו שורש במקום החדש, דאגו להנחיל לצאצאיהם את המורשת של המקום אשר ממנו באו, תוך שמירה על מנהגי המקום, המוסיקה שלוותה את ילדותם ואת נעוריהם ובמקרים רבים גם מאכלים ומתכונים "מבית אמא", שהקפידו להעלות על שולחנם גם במולדת החדשה, כביכול מתוך רצון לחוש על קצה לשונם את טעמו של המקום אשר ממנו באו.

ואולם, בצד הרצון לשמר את טעמה של המולדת החדשה, היה על המהגרים לכונן מערכת יחסים עם המקום החדש שבו מתנהלים חייהם.

אך לא רק המהגרים נאלצו לבנות מחדש את יחסיהם עם סביבתם.

גם מי שלא עזבו את מקום הולדתם, נאלצו ונאלצים להתמודד עם סביבת מחיה חדשה. מה שאתמול היה בית קולנוע קטן – היום הוא קניון רחב ידיים. מה שהיה המכולת השכונתית, שבה יכולת לפטפט עם בעל החנות ולקנות בהקפה ("תרשום לי," זוכרים?) היום הפך לסניף של רשת סופרמרקטים והאיש על יד הקופה אינו מכיר אותך ואינו מעוניין להחליף עמך ולו מלה אחת מיותרת.

סניף הבנק שבו הכרת את הפקיד שטיפל בחשבונך במשך שנים רבות, נעלם וכעת אתה מבצע את הפעולות מול "מענה קולי" או מול מסך המחשב.

השדות שהקיפו את שכונות המגורים נעלמו, כוסו באספלט והצמיחו רשת מגדלים צפופה. אפילו חוף הים, שהיה קרוב ונגיש, גודר על-ידי העיריה ובמקרים רבים עליך לשלם דמי כניסה כדי ליהנות מרחש גלי הים. והים עצמו, כמובן, גם הוא כבר לא אותו הים.

וזאת, מבלי להזכיר את חללי העבודה, שפעם היו סתם "משרדים" ובהם שולחן כתיבה רחב ידיים, מכשיר טלפון מגושם וערימות של קלסרים והיום הם לא יותר מאשר קובייה חסרת ייחוד, השוכנת בתוך אולם ענק המאוכלס בעשרות ובמאות קוביות דומות, שבהן בקושי יש מקום לכיסא ולשולחן קטן שעליו מונח המחשב.

השינויים הללו במרחבי המגורים והעבודה שלנו, שהינם כה מהירים, עד כי בעוברנו בבוקר עוד ראינו ברחוב בית מגורים קטן ובערב כבר ניצב במקומו פיגום לעוד מגדל, כל אלה יוצרים באורח בלתי נמנע את תחושת הניכור, שכה מרבים לדבר עליה בעת האחרונה. ניכור בין האדם ובין הסביבה שבה מתנהלים חייו.

הוגה הדעות הצרפתי ז'ורז' פרק (חלל וכו': מבחר מרחבים

תרגום דן דאור ואוולין עמר, הוצאת בבל )  מתייחס לסוגיה זו:

 

הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות:

ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד, העץ שהייתי רואה את צמיחתו (שאבי היה שותל ביום הולדתי), עליית הגג של ילדותי המלאה זכרונות שלא הוכתמו...

מקומות כאלה אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב הופך לשאלה, חדל להיות ודאות, חדל להיות חלק מאתנו חדל להיות שייך. המרחב הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף; הוא אף פעם לא שלי, הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו...

המרחב מתמוסס כמו שהחול נוזל בין האצבעות. הוא חולף עם הזמן לא משאיר לי אלא קרעים חסרי צורה...